פסק-דין בתיק בש"א 185654/05

לפני בקשה לסילוקה של תביעה על הסף בשל עדר עילה, התיישנות ושימוש לרעה בהליכי משפט.

התביעה

1.         התביעה נשוא הבקשה, הוגשה ביום 17.3.05 על ידי המשיבים כאן (להלן: " התובעים") כנגד שני נתבעים, אשר המבקש הוא אחד מהם (ויכונה להלן: " הנתבע"), ובמסגרתה נדרשים הנתבעים לשלם סך של 378,000 ש"ח, דמי ניהול עבור נכס שברחוב בן צבי בתל אביב (להלן: " הנכס").

טעוני התביעה הם בתמצית כדלקמן: התובעים היו המחזיקים בנכס מכח שורה של הסכמי רכישה; בהסכם מיום 7.5.87 מכרו התובעים מחצית מזכויותיהם בנכס לנתבעים (להלן: " הסכם המכר") ובאותו יום עצמו נחתם בין הצדדים הסכם נוסף לפיו ינהלו  הנתבעים את המקום (להלן: " הסכם הניהול"); הנתבעים לא שילמו סכומים שהיה עליהם לשלם לתובעים לפי הסכם המכר וכן אינם  משלמים את דמי הניהול שהיה עליהם לשלם לפי הסכם הניהול. במסגרת התביעה דורשים התובעים דמי ניהול בגין שבע שנים.

בקשת הסילוק על הסף

2.         במסגרת הבקשה לסילוק על הסף טוען הנתבע, בין השאר, כי לפי הסכם הניהול עליו מתבססים התובעים, הזכות לדמי ניהול עמדה לתובעים למשך חמש שנים בלבד ממועד חתימת ההסכם, כי התקופה הסתיימה בשנת 1992 וכי משכך, אין לתובעים עילת תביעה בכל הנוגע לשבע השנים שקודמות להגשת תביעתם, ומאותו טעם ממש תביעתם אף התיישנה.

הנתבע מפנה גם להחלטה שניתנה על ידי כב' השופטת קרת בחודש פברואר 1996 (ת.א.24384/94) ועל פיה אין ולא היתה לתובעים כל זכות בנכס, אותה התיימרו למכור, וגם מטעם זה יש מקום לסילוקה של התביעה על הסף.

מוסיף הנתבע וטוען כי לאחר שנדחתה תביעת התובעים על ידי כב' השופטת קרת לגבי זכויותיהם בנכס, זנחו התובעים למעשה את דרישותיהם בענין דמי הניהול למשך שנים והעלאתן כיום מהווה שימוש לרעה בהליכי בית משפט.

3.         התובעים הגישו תגובה לבקשת הסילוק על הסף. בין השאר טענו התובעים בתגובתם כי בין הצדדים חלים דיני שיתוף במקרקעין ובמיטלטלין וכאשר צד עושה שימוש בנכס מבלי לאפשר לצד שכנגד לעשות שימוש, יחוב אותו צד בדמי שימוש כפי שיקבע.

בכל הנוגע לטענת ההתיישנות נטען כי מדובר בתובענה שהיא "בגדר מקרקעין" ומשכך תקופת ההתיישנות לגביה היא 15 שנה. לחילופין, אם וככל שמדובר בתביעה כספית, נטען כי תביעה שהוגשה בעבר על ידי המשיבים בגדר תיק אזרחי 24384/98 לענין  דמי ניהול, עצרה את ההתיישנות וזאת אף שהתביעה הקודמת נמחקה לבסוף בשל אי תשלום אגרה.

דיון

4.         כפי שבואר לעיל, התובענה מתבססת על הסכם הניהול. אותו הסכם מיום 3.5.87 קובע לכאורה מחויבות של  הנתבעים (ובהם המבקש)  כלפי התובעים לתשלום דמי ניהול. ברם, מחוייבות זו קיימת, לפי אותו הסכם עצמו, למשך "תקופת הניהול" כהגדרתה בהסכם, היינו לתקופה של 5 שנים מיום חתימת ההסכם.

תקופת הניהול הסתיימה בחודש מאי 1992. חישוב זריז מעלה כי מאז תום תקופת  הניהול ועד להגשתה של התביעה המתבססת על הסכם הניהול, חלפו קרוב לשלוש עשרה שנים. בניגוד לנטען בתשובת התובעים, אין מדובר בתובענה במקרקעין אלא בתביעה כספית. בעניין זה יצוין כי לא זו בלבד שמדובר בדרישה על יסוד הסכמה חוזית לדמי ניהול אלא שלפי החלטת בית המשפט משנת 1996, אין ולא היו לתובעים זכויות בנכס.

5.         בכל הנוגע לטענה ולפיה אין למנות פרק זמן בו היתה תלויה ועומדת תביעה אחרת של התובעים בעניין דמי הניהול, מכוונים התובעים לסעיף 15 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958. סעיף זה קובע כי במקרה בו הוגשה תובענה ונמחקה באופן שלא נבצר מן התובע להגיש תובענה חדשה בשל אותה עילה " לא יבוא במניין תקופת ההתיישנות הזמן שבין הגשת התובענה ובין דחייתה".  

התובעים אינם מזכירים  בתגובתם את מועד הגשת התביעה ואת המועד שבו היא נמחקה.  משכך לא ניתן לבחון כלל את הטענה ולפיה סעיף 15 יכול לסייע להם. עיון במחשב בית המשפט מעלה כי מס' התיק אשר נזכר על ידי התובעים בתגובתם (24384/98) מתייחס לתיק שהצדדים לו אינם הצדדים כאן. אם מתכוונים התובעים לתיק בו ניתנה החלטתה של כב' השופטת קרת (ת.א. 24384/94), גם אז לא נתנו את הפרטים הנחוצים וככל הנראה, לא בכדי. מעיון במחשב בית המשפט עולה כי התביעה האמורה הוגשה ביום 16.3.94 והתיק נסגר ביום 8.12.97. גם אם ננכה את התקופה שבה אותה תביעה הייתה תלויה ועומדת בפני בית המשפט וגם אם נקבל את הטענה שהתיק נסגר באופן שאינו מונע הגשתה של תביעה חדשה, עדיין התיישנה התביעה.

6.         הסכם הניהול הוא הבסיס לדרישת התובעים כלפי הנתבעים לפי כתב התביעה. התביעה מתבססת על ההסכם במופגן ובאופן חוזר. כך, נטען בסעיף 5.2 לכתב התביעה כי הנתבעים אינם משלמים לתובעים דמי ניהול כפי שהתחייבו לעשות על פי הסכם הניהול, בסעיף 9.3 נטען כי התובעים זכאים לקבל את הכספים המגיעים להם על פי ההסכמים ובסעיף 10 סיפא נטען כי הנתבעים אינם משלמים לתובעים דמי ניהול כפי שהתחייבו לעשות על פי הסכם הניהול. כל טענה בעניין זכות לכאורה מכח דיני שיתוף לא הועלתה אלא בתגובה לבקשה לסילוק על הסף ואין לראותה כחלק מהתביעה. כמו כן, שימוש כללי, באחד הסעיפים בכתב התביעה, במילים "עשיית עושר" איננו יכול להיחשב כעילה מפורשת  כשהוא לא נתמך בטענה ראויה. התגובה שהוגשה על ידי התובעים רצופה למעשה בטעונים שאינם מופיעים בכתב התביעה ואין הם תומכים אפוא בטענה כי התביעה כמו שהוגשה כשירה לידון.

7.         לאור האמור יש לומר כי התביעה התיישנה ומשכך דינה סילוק על הסף. למותר לציין כי גם אם ניתן היתר לפיצול סעדים אותו הזכירו התובעים בכתב התביעה (ואותו לא צירפו בפועל, כמו גם את שאר נספחי התביעה) אין בהיתר כזה כדי להאריך תקופת התיישנות.

8.         למעלה מן הצורך יצוין כי מאותו טעם למעשה יש גם  לומר כי התביעה כפי שהוגשה, איננה מגלה עילה וגם בשל כך יש מקום לסילוקה על הסף.

9.         בשולי הדברים יאמר כי כתב התביעה כולל טענות עובדתיות אשר כבר נדחו על ידי ערכאות שיפוטיות. כך, טוענים התובעים בכתב התביעה כי  הם רכשו את הנכס, כי מכרו את הזכויות וכי הנתבעים לא עמדו בהתחייבויות לפי הסכם המכר. אף שהזכירו אגב אורחא  קיומו של הליך קודם בין הצדדים, נמנעו התובעים מלצרף את פסק הדין באותו הליך אשר היה מגלה לקורא, כי טעונים מסוג זה, כפי שהובאו בכתב התביעה, נדחו ויותר מפעם אחת וכי נקבע כי התובעים הם "בגדר פולשים אשר עשו בקרקע לא הם כבתוך שלהם ללא כל זכות". דומני כי בדרך זו, שבה רב הנסתר בכתב התביעה מאשר הנגלה הימנו, פעלו התובעים בניגוד לדין ולא מן הנמנע כי היה בכך כדי  לשמש טעם נפרד לסילוק תביעתם.